פסק-דין בתיק בג"ץ 134/05

השופט ס' ג'ובראן:

           עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותר, כי יינתן פסק-דין הצהרתי, בו ייקבע, כי אין מניעה חוקית או משמעתית או אחרת בכך, שהעותר יתמודד בבחירות לוועד עובדי רשות הדואר במחוז ירושלים, העתידות להתקיים במהלך חודש מאי 2005 או בסמוך למועד זה וכי העותר לא יעבור עבירת משמעת כלשהי אם ישתתף בבחירות אלה.

הרקע העובדתי

1.        העותר עבד כפקיד בשירות הדואר בירושלים, עת הגיש את מועמדותו לבחירות לראשות עובדי רשות הדואר במחוז ירושלים, אשר התקיימו בחודש פברואר 2001. בהמשך התברר, כי בחודש יוני 2000, פנה העותר באמצעות מתווך לאדם אחר, שילם לו סכום של 3,000 ש"ח וביקש ממנו לפגוע פגיעה פיזית בשני עובדים ברשות הדואר, שנחשבו לתומכים במועמד שהתמודד בבחירות לוועד העובדים מול העותר, כאשר השכנוע יעשה גם באמצעים אלימים וחמורים עד כדי שבירת ידיים ורגליים.

2.        בגין מעשים אלו, כנגד העותר הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום. ביום 6.5.01 הורשע העותר בשני אישומים של ניסיון לשידול לביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה וניסיון לשידול לביצוע עבירה של איומים. בית-המשפט המחוזי זיכה את העותר מעבירת שוחד שיוחסה לו בכתב האישום וקבע, כי הקביעה האם יש בעבירות בהן הורשע העותר משום "קלון" תיקבע על-ידי שיקול דעתה של רשות הדואר.

3.        ביום 14.7.01 גזר בית-המשפט המחוזי על העותר עונש של שישה חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות וכן מאסר על תנאי של חמישה-עשר חודשים לתקופה של שלוש שנים, אשר יופעל אם העותר יעבור עבירות דומות לאלה שהורשע בהן.  

4.        על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו לבית-משפט זה הן העותר והן המדינה.

5.        בית-משפט זה (השופטים א' מצא, מ' חשין ו-מ' נאור) דחה את ערעורו של העותר על הרשעתו, ואילו קיבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש (ע"פ 7807/01; ע"פ 7814/01 טוביה גרינבוים נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 405). בית-משפט זה קבע, כי העונש שנגזר על העותר אינו משקף את חומרת מעשיו, ועל אף נסיבותיו האישיות ומכתבי ההמלצה הרבים שהציג, קיבל בית-משפט זה את ערעור המדינה וגזר על העותר עונש של שנת מאסר בפועל, בניכוי התקופה בה ריצה את עבודות השירות.   

6.        בעקבות פסק-הדין של בית-משפט זה, ובהתאם לסעיף 61 ג' לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק שירות המדינה), הועמד העותר לדין בבית-הדין למשמעת של עובדי המדינה (בד"מ 3/02) והורשע בהתנהגות שאינה הולמת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 17(3) לחוק שירות המדינה.

7.        כנגד קולת העונש שהוטל על העותר בבית-הדין למשמעת, ערערה המדינה לבית-משפט זה (עש"ם 10566/02 מדינת ישראל נ' טוביה גרינבוים, תק-על 2003(1), 632) בטענה, כי יש להורות על פיטורי העותר ממקום עבודתו ברשות הדואר. בית-משפט זה (השופטת ד' ביניש) דחה את ערעור המדינה בקובעו, בין היתר, כי:

"אין חולק כי המעשים שבוצעו על ידי המשיב הינם חמורים ביותר. הניסיון לקנות בחירות בכסף, או להשתמש באלימות לשם הכנעת מתנגדים לדרכו של המתמודד בהן הוא ניסיון מדאיג אשר חושף נגע שנדמה כי הולך ופושה בחברה כולה. לא זו בלבד שניסיונות מעין אלה חותרים תחת ההליך הדמוקרטי התקין, הם גם פוגעים בתדמיתו של שירות המדינה...

יצוין כי דחיית הערעור נעשית בשים לב להצהרתו של המשיב בפני בית הדין כי יימנע מכל פעילות ציבורית במקום העבודה. נוכח המעשים שביצע המשיב, סבורה אני כי הצהרה זו ראויה ועל המשיב לעמוד בה." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

8.        כעת, מעוניין העותר ליטול חלק בבחירות לוועד העובדים, אשר יתקיימו במהלך חודש מאי 2005 או בסמוך למועד זה. העותר פנה לנציבות שירות המדינה, אשר קבעה, כי אין הדבר ראוי מבחינה מוסרית ואתית, כי העותר יחזור לייצג עובדים.

9.        יש לציין, כי העותר הגיש לבית-המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עתירה. בית-המשפט המחוזי החליט, כי על העותר להבהיר מה המקור הסמכות של בית-משפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה. לאור החלטת בית-המשפט המחוזי, מחק העותר את העתירה והגיש את העתירה שלפנינו לבית-משפט זה.

טענות הצדדים

10.      בעתירתו טוען העותר, כי הוא מכבד את הצהרתו בפני בית-הדין למשמעת מזה שנתיים. יחד עם זאת, טוען הוא, כי לא הצהיר ולא התכוון להצהיר, כי יימנע מכל פעילות ציבורית לתקופה בלתי מוגבלת, שכן לטעמו, לא ייתכן, כי ישלול מעצמו זכות יסודית זו לצמיתות. העותר טוען, כי זכותו לבחור, להיבחר וליטול חלק בפעילות ציבורית, מהווה זכות יסוד במדינתנו ואין לשלול ממנו זכות זו לתקופה בלתי מוגבלת. עוד מוסיף וטוען העותר, כי מילא אחר גזרי-הדין שהוטלו עליו הן על-ידי בית-המשפט המחוזי והן על-ידי בית-הדין למשמעת במלואם, ובכך נענש ושילם את מלוא המחיר. 

           מנגד, מבקשים המשיבים בתשובתם לעתירה לדחות את העתירה על הסף. לטענתם, אין זה מתפקידו של בית-משפט זה לדון בעניין נשוא העתירה, שכן, במידה והעותר היה מעוניין להשיג או לקבל הבהרות בגין פסק-הדין, היה עליו לפנות לערכאה המתאימה במסגרת הליכי המשמעת, ככל שעמדה בפניו אפשרות זו. כמו-כן, טוענים הם, כי המקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים המצדיקים את התערבותו של בית-משפט זה בהליכים של בתי-המשפט הרגילים.      

דיון

           דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי לדון לגופם של דברים.